אחד הקשיים במהלך החינוכי הוא הציפייה מהילד להתנהגות זו או אחרת. כגודל הפער שבין הציפייה למציאות כך גודל תסכול המחנכים ותחושת הכעס והאין אונים שלהם. הציפייה טבעית, אך במידה רבה היא נובעת מצורכי המבוגר ולא מנקודת המוצא של הילד. מהלך תקין צריך לראות את הילד ואת סגנונו ולעזור לו להתקדם לפי דרכו, כאשר המחנכים הם גורם מרכזי לעזור לו. המעבר ממערכת שבה המחנך מצפה ועסוק בצרכיו, למערכת שבה הילד וצרכיו מצויים במרכז, כרוך בתהליך של קבלת הילד והעברת האחריות אליו. כאשר עושים זאת, ממילא יורדת הביקורת ונוצר קשר בונה.
כאשר הילד מבטא את צרכיו הדבר עשוי לגרום לצעקות, לקשיים ולמריבות. אין להיבהל מכך אלא להבין כי זהו מצב טבעי שבו אדם מביע את צרכיו. אין לצפות למצב שבו הכול זורם על מי מנוחות וכל התלמידים מתנהגים כמו מכונה התואמת את השקט הנפשי של המבוגרים. המציאות היא שהילדים מבטאים את צורכיהם ועלינו לנווט אותם. צעקות ומריבות אינן כישלון, הן מציאות שעשויה להיות נקודת מוצא לתהליך בריא ובונה. בקיצור, אין להיבהל, אלא:
1. לבקש מהילד שיספר מה קורה, להביט בו ברכות ולחזור על דבריו.
2. לשקף את רגשותיו.
3. לבקש שיסביר למה הוא מתכוון.
4. לבקש הוכחות – מי אמר שזה באמת כך?
5. להעלות אפשרויות אחרות, חיוביות.
6. להעביר אל הילד אחריות להתמודדות אחרת, על ידי:
§ מודעות שלו לקושי שלו לרסן עצמו (להובילו לכך בעקיפין)
§ בירור מידת הנכונות שלו להשתנות, כגון לשאול אותו: 'האם אתה רוצה להשתנות?'
§ כלים לשליטה עצמית: להציע לו כלים הולמים ולהבטיח לו עזרה וגיבוי.
§ שליטה: בכל פעם שהוא הצליח, לשאול אותו 'איך הצלחת?' כדי להובילו להכרה שיש לו יכולת להפעיל את הכלים שרכש, כלומר לשלוט במצב.
§ רצון: להדגיש לו שהשינוי המיוחל תלוי ברצון שלו; אם הוא ירצה להשתמש בכלים יהיה שינוי, ואם לא – לא יהיה שינוי וההפסד כולו שלו. הוא מוכרח להבין כי הוא היחיד שיכול לגרום לעצמו להשתנות ואף אחד אחר אינו יכול לעשות את העבודה במקומו.
המטרה אינה שלא תהיה עוד מריבה, אלא לבנות בילד אישיות בריאה על ידי תגובה בריאה. על כן יש להביאו להכרה שהוא עצמו המומחה מספר אחת לפתרון הבעיה של עצמו, ואנחנו כאן רק כדי לעזור לו.